Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility

לימור עצמון, בוגרת התואר הראשון במדעי ההתנהגות, בברכה לבוגרות התואר

בעולמנו שלנו בו השפה והמציאות כה כוחנית ורוויה בקונפליקטים עקובים מדם, מדיכוי, מכפיה ומהשתקה, על רקע כלכלי, דתי, עדתי, מגדרי, מגזרי, גזעי, אני בשלוש השנים האחרונות גם חוויתי מקום, שיש בו לגיטימציה לקיומן של מגוון מחשבות, דרכים, תפיסות, חוויתי שילוב בין ידע תיאורטי להתנסות חווייתית, בין שיטתיות ליצירתיות.

עם כל חששותיי, והתנגדויותיי וחרדותיי, הובלתן אותי בשבילי שדות הידע בהם אתן פוסעות. ליביתן את תשוקתי וסקרנותי, לחקור את טעמיו, השפעותיו ומשמעויותיו בחיי כפרט וכחלק מחברה, זה היה מסע שטבל ברגעי ייאוש, שמחה, כאב והנאה, כעס, תסכול, גילוי והשראה, התרוממות רוח, כן, בהחלט רגעים מעשירים ומרחיבי תודעה. הנחתן על שולחני, פַּלֶטה עשירה בקורסים מרתקים, זו הייתה חוויה פריווילגיית להתנסות, לחקור, לגלות, להרגיש, לגעת ולהתחבר אל עצמי ואל האחרת/ות באמצעות אומנות התיאטרון, התנועה, הפיסול והציור, תוך כדי שעודדתן לעשייה יצירתית, לחשיבה עצמאית ומקורית, לדעת שוב ושוב את האומנות ואת כוחה לשנות… ולהשתנות.

ואינני יכולה שלא לקשר כל זאת, לעובדה הפשוטה אך בהחלט לא טריוויאלית, שהמכללה לחברה ואמנויות היא מרחב עם רוב נשי מובהק, מרחב מאפשר, תומך, מכיל, מחזיק, מזין ובמידה טובה דייה גם מתסכל. מרחב שמבוסס על יחס אישי, על קרבה, מרחב שחובק לחיקו נשים מכל הגילאים והסטאטוסים המשפחתיים, נשים חילוניות, דתיות, ערביות, יהודיות, מזרחיות ואשכנזיות, שחורות ולבנות, ימניות ושמאלניות, כן, מרחב שמשלב את הליניארי והמרחבי, את הקו והעיגול, את שפת האם ושפת האב, את עולם הרוח עם עולם הנפש, עם עולם הגוף, עם גוף החברה, גוף התרבות.

כשהגעתי ללמוד במכללה, מתנה שהענקתי לעצמי באמצע חיי הרגשתי שמצאתי באר מים חיים, שסוף סוף מצאתי מקום שהנושא מגדר ופמיניזם, דיכוי הגוף, המבט והקול הנשי, שמטריד את מנוחתי עוד משחר ילדותי, קיבלו פתאום מענה, קול, מילים, תיאוריות ומשנות כתובות, סדורות ומנוסחות.

ויש לי חלום שעוד נשים רבות תבונה בשערי המכללה, והיא תתרחב ותגדל ובבוא הימים בעזרת שמה אפשר יהיה לעשות בה גם תזה וגם דוקטורט, ושימצאו דרכים נוספות שיאפשרו לנשים דלות אמצעים אך עשירות במוטיבציה, אינטליגנציה ויצירתיות להזין את עצמן מהעושר והשפע שהמרחב הנשי הזה מציע. ומתוך התפיסה ששפה מעצבת תודעה ומשנה מציאות, אני מאחלת ומייחלת שנאמץ אל החיך שלנו במרחב הפרטי והציבורי, ובטח במרחב הנשי של המכללה, את הדיבור בלשון נקבה. אז תודה לפרו"פ עמיה ליבליך, לפרו"פ אריאלה פרידמן, תודה לכל המרצות והמרצים, לנשות המנהלה, ההנהלה, לסטודנטיות אחיותיי לדרך, לשלום אב הבית של כולנו, הייתן לי כולכן, כל אחת בדרכה, לעוגן ולהשראה, תודה.