Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility

מי מסתתר מאחורי המסכה? רינת פודיסוק רייזנר

אנחנו אולי מתייחסים אליהן פעם בשנה באופן מיוחד אבל חובשים אותן כל השנה.
לעיתים הן מאוד ברורות ונראות לכל עין כמו  מדי הצבא, מדי רופאים ומדי משטרה.
חליפת שרד או שמלה מחויטת. נעלי עקב או סנדלי טבע, כאלה שמאפשרות לנו לבחון את מי שמולנו, ולגבש עליו את הדעה שהוא רוצה שנגבש בלי שנבין זאת בכלל.

ולעיתים הן בלתי נראות.

לעיתים הן  הפנים המחייכות למרות שבפנים הכל שבור, ולעיתים הן הפנים העצובות שאנחנו עושים כשאנחנו רוצים להביע הזדהות עם חבר טוב, שעובר תקופה לא קלה.

ההגנה שמתאפשרות בזכותן מאפשרת  להחביא את מה שאנחנו רוצים להסתיר ולהחצין את מה שאנחנו רוצים שיחשבו עלינו. היכולת להעמיד אותן כחוצץ כשמתאים ולהוריד אותן מתי שאנחנו רוצים מאפשרת לנו לצאת כל יום החוצה, להתמודד עם מה שמחכה לנו ולחזור הביתה בלי יותר מידי פגיעות וחבלות.

מסכות מייצגות את הזהות הפנימית והחיצונית שלנו. מאפשרות לנוע בין הרצוי למצוי. לעבור מטמורפוזה ולבחור איזו זהות אנחנו להראות. בפני מי, מתי, כמה ואיך אבל בה בעת אנחנו חייבים לעמוד על המשמר. לזכור מי עומד מאחוריה.

אנחנו צריכים לשאול את עצמנו עד כמה אנחנו מחוברים לזהות האישית שלנו ועד כמה קשה או קל לנו להוריד אותה.

האם אנחנו אנשי צבא ששוכחים שכשאנחנו נכנסים הביתה, שהחוקים והכללים של הצבא נשארים מאחורה? האם אנחנו אנשי טיפול ששוכחים שכשאנחנו נכנסים הביתה, שהמשפחה שלנו לא מחכה למפגש טיפולי אלא לנו בתפקיד ההורי שלנו? האם אנחנו מנהלים בבוקר ושוכחים להפסיק להיות מנהלים כשאנחנו מבלים עם החברים שלנו?

והמסכה הכי נפוצה של המאה היא זו שאנו  קוראים לה מסכת המסך. זו שדרכה כולם נראים מאושרים ושמחים גם אם בפנים עצוב, לא מוצלח ומלא תסכולים.

ההבנה שאנשים חובשים כל הזמן מסכות הכרחית עבורנו כדי להבין שהמציאות והבדיה הם שני דברים שונים. בלי התובנה הזו, אנחנו נידונים לחיים של תיסכול מתמשך. אנחנו צריכים להבין שלא כל מה שנגלה לעין הוא אמת, ולדעת מתי אנחנו בעצמנו צריכים להוריד אותה כדי לא לאבד את האני שלנו, זה שהוא אנחנו באמת.

הכותבת היא מרצה ומטפלת באמנות, מעבירה את סדנת 'מסכות' כחלק ממכינת השלמת שעות אמנות