Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility

שלוש שנים בלבד לאחר סיום התואר, חמדה פרחי עושה חיל בתחום הטיפול באמנות חזותית

"האמנות היא שפה חסרת שיפוטיות, שפה המביאה את האני הטהור שמחבר בין כולנו.

מקצוע הטיפול באמנות מאפשר התבוננות אינסופית, וצמיחה תמידית.

הוא מעניק לי את היכולת להביא את עצמי בכנות, באותנטיות, בנוכחות מלאה ובטוחה."

שלוש שנים בלבד לאחר סיום התואר, חמדה פרחי עושה חיל בתחום הטיפול.

היא רעיה ואם לארבעה ילדים ויחד עם טיפוח המשפחה משלבת בעבודתה טיפולים פרטניים והנחיית קבוצות,

מטפלת באמנות במרכז יה"ל ורשת בית אקשטיין,

עובדת עם אוכלוסיות מגוונות, כמו בני משפחה של מתמודדי נפש ונערים על הרצף האוטיסטי.

פגשנו בה לשמוע על המסע המיוחד שעברה בלימודים.

מסע שלא הסתיים והפך לדרך חיים.

חיים של התמסרות למקצוע שמעורר בה תחושת שליחות ואהבת כל אדם.


מה סייע לך לגבש את זהותך הייחודית כמטפלת?

"הזהות המקצועית האישית שלי, נחשפה בתוכי דרך המסע המרגש אותו עברנו יחד בקבוצת הלימוד.

כבר ביום הראשון ללימודים, הבנתי שהגעתי הביתה.

הגעתי אל מקום בו אפשר להיות, עם עצמי ועם האחר.

בנוסף לכך, מה שסייע לי למצוא את הדרך הייחודית שלי היה השפע שחוויתי.

המכללה חשפה  אותנו למגוון כל כך רחב של גישות, למגוון רחב מאוד של מרצים.

מאוד אהבתי את זה שחשפו בפנינו כל כך הרבה שיטות טיפול,

לכל אורך הדרך התבוננתי על עצמי, שאלתי שאלות.

ידעתי שלבסוף אגלה איזה מטפלת אני רוצה להיות."

איך הייתה החוויה של הלימודים בקבוצה אינטימית וקבועה?

"זו הייתה חוויה נפלאה!

בתהליך הלימודים יש כל כך הרבה רגעים של גילוי עצמי.

זהו תהליך אישי עמוק והקבוצה היא המיכל בתוכו קורה התהליך הזה.

קיבלנו הזדמנות להיות עדות, הזדמנות לשקף, לשתף וכך נוצרו חיבורים מיוחדים בינינו שמאפשרים

עד היום קשר של תמיכה והבנה הדדית, וכמובן גם כר פורה לחשיבה משותפת מקצועית.

מאז הלימודים נוצרו קבוצות פעילות ביננו הבוגרות אשר ממשיכות להתקיים עד היום."

 כיצד חווית את היחס בין התיאוריה לפרקטיקה שקיבלת במהלך הלימודים?

"מאוד נהניתי מהחיבורים בתהליך הלימודי הקושר בין התיאוריה,

ההתנסות ביצירה והתנסות השדה.

היכולת להשתמש בתיאוריה שלמדתי עוברת דרך ההתנסות בסדנה וכך היא בהירה יותר ומופנמת יותר.

כשפגשתי מטופלים בהתנסות המעשית, חשתי בטוחה יותר להביא את הדברים, משום שחוויתי אותם על עצמי קודם לכן.

יותר מכך, בתהליך הזה חשתי שאני מקבלת אומץ ללמוד ולנסות גישות חדשות,

התפתחה בי סקרנות ואמון בתהליך.

החיבורים האלו בלימודים אפשרו לי לבטוח בתהליך שבטיפול באמנות."

ספרי על מרצה/ קורס שעוררו בך השראה והשפיעו על דרכך.

מי שהאירה לי את דרכי כמטפלת היא ד"ר מיכל לב אשר בקורס 'אמנות מבוססת מחקר'

פתחה עבורי דלת לסקרנות אינסופית, לחקירה והעמקה, למפגש עם האחר, כל אחר.

בקורס היא חשפה אותנו לשיטת מחקר חדשה שמתחברת מאוד לעמדת המטפל באמנות.

כמו בטיפול בו המטפל מתבונן לעומק במטופל,

ובאמצעות החוויה של הטיפול, היצירה וההתבוננות

בהם מנסה להתאים את המיכל הנכון וההתערבות שתקדם אותו,

גם במחקר נעשה שימוש בכלי האמנות והיצירה

במטרה להבין עקרון או תופעה אנושית בדרכים מדעיות, שאינן בהכרח לוגיות.

מיכל הציתה בי את הסקרנות לחקור ולהבין והרחיבה את ההתבוננות שלי.

היא גרמה לי לכתוב בהנאה ועודדה את המוטיבציה לפעול גם במרחב הכתיבה האקדמית.

מיכל עצמה, מעוררת השראה בדרכה האמפתית והיסודית

והאופן בו היא יוצרת קשר עם הסטודנטיות.

ההשראה הזו הולכת איתי בדרכי עד היום,

ואני חושבת שהעשייה המגוונת שלי  עם שלל אוכלוסיות התאפשרה

מההשפעה העמוקה שלה על טיפוח המטפלת שצמחה בתוכי.

את המחקר שיצרנו במסגרת הקורס שלה, ענבר שעיבי ואני,

זכינו להציג ביוזמתה בכנס של יה"ת למטפלים בהבעה ויצירה.

ספרי על מפגש מרגש מול מרצה, רגע שתמיד תזכרי.

"רגע משמעותי עבורי היה ביום השני לקורס אינטנסיב בתחילת התואר 'אמנות והתפתחות האדם'.

נכנסתי לקבוצה צעירה יחסית, וכסטודנטית מבוגרת יותר חשתי בפער הגילאים מה שהעלה בי חששות רבים.

עלו בי שאלות –  האם זהו מקומי? האם להישאר?

כששיתפתי את המרצה שלי, ד"ר אילנה לח, היא הקדישה לכך מקום וזמן בשיחה אישית,

היא הציעה לי בסיטואציה המורכבת והלא נוחה הזאת להתבונן בתהליך הקבוצתי ובעבודה שלה כמנחת הקבוצה.

היא לימדה אותי ברגע הזה שיעור כל כך גדול וחשוב,

כיצד לנוע לעבר עמדה מתבוננת גם כשהמציאות מאתגרת.

זוהי תנועה נפשית ולא שינוי חיצוני, אשר מאפשרת גמישות והעמקה.

השיחה הזו חיזקה אותי לא רק באותה הסיטואציה אלא השפיעה עלי לאורך דרכי בהמשך."

על מה את מודה במסע הזה שעברת במכללה?

"אני מודה על כל כך הרבה דברים, על הזכות לעבור את המסע הזה בעצמי.

על הגילויים וההתפתחות.

על האפשרות להכיר מרצים ועמיתים בעלי אישיות ייחודית,

אנשים ששואפים לחיים מלאים עבור עצמם ועבור האחר.

מכל מרצה שאצלו למדתי קיבלתי השראה, קריאת כיון של דרך וגישה טיפולית.

אפשר לומר שניתן לזהות בי את טביעות אצבעותיהם של מרצים רבים במכללה

ואני מלאת הכרת הטוב לכל אחד מהם."

 

מה הדבר הכי מהותי שגילית על עצמך כמטפלת באמנות בעקבות הלימודים?

"גיליתי שאני הרבה יותר פתוחה וגמישה ממה שידעתי על עצמי.

גם במובן האנושי, האהבה שלי את השונה והאחר, וגם במובן של גמישות המחשבה.

גיליתי את היכולת שלי להתרכז בטוב שבאדם מבעד לחולי ולקושי.

בלימודים הבנתי שיש לי שליחות, שליחות לעשות משהו טוב בעולם הזה.

כיום בעבודתי, אני בוחרת להתמקד בטיפול, בכוחות של המטופלים,

להעצים את הכוחות, לשים עליהם זרקור.

למשל, בעבודה עם מטופלים על הרצף האוטיסטי בתיכון בו אני עובדת,

בתוך הנעלם הגדול של האוטיזם, יש שיח וניסיון להרחיב את הביטחון

והשליטה באמצעות היכולות והכוחות של האדם."

רבים חווים קושי ואי וודאות נוכח המשבר העולמי של הקורונה, כיצד את רואה את מקום האמנות במשבר הזה?

"לאמנות ולטיפול באמנות יש כוח עצום מול אי הוודאות.

אי וודאות המביאה את כולנו לשאלת השאלות –

האם העולם הוא מקום טוב ואני מהלכת בו בביטחון או עולם כאוטי בו אין לי שליטה על שום דבר?

המפגש עם עולם היצירה מאפשר סדר בתוך הכאוס, כפי שבכל פעם שאני מתחילה יצירה,

עלי להתארגן אליה מחדש כך גם במציאות עלי להתארגן מחדש.

הקורונה גרמה לי כמטפלת לשאול שאלות כמו  איך אני שומרת על האינטימיות והמרחב הטיפולי כשנפגשים מרחוק?

אני עובדת בארבעה מקומות שונים, התנאים משתנים כל הזמן ואין יציבות.

איך אני שומרת כך על המטופלים?

ולכל אורך התקופה הזו, לא בוטל שום מפגש קבוצתי ושום טיפול אישי,

לכל אורך הדרך המשכנו להיות נוכחים עבור המטופלים, גם בסגרים.

מצאתי דרכים יצירתיות, ליצור ולהמשיך בתהליכים משמעותיים גם כשאנחנו נפגשים מרחוק, כל אחד בביתו.

העוצמות של המפגשים, הפתיעו אותי לטובה וחיזקו את האמונה שלי

בכוח היצירתי שלי כמטפלת  ובכוחם של המטופלים איתם אני עובדת."

ספרי על רגע של סיפוק ואושר מתוך עבודתך.

"רגעים בהם היצירה מפיחה חיים בקשר מרגשים אותי במיוחד.

זכור לי רגע מיוחד בטיפול קבוצתי דיאדי, בו השתתפו זוגות של הורה ובן/בת

המתמודדים עם מחלה נפשית.

בתרגיל שיקוף של כוחות ותכונות חיוביות הורה-בן/בת ציירה אחת המשתתפות

המתמודדות לאמה ציור אישי.

הציור היה ישיר כל כך עד שכולנו עצרנו ודמענו יחד עם האם,

שלראשונה חשה שגם היא נראית ומוערכת על ידי בתה.

הבת, אשר  מתקשה לדבר באופן ורבלי,

מעולם לא מצאה את הדרך להביע את הדברים.

לאמנות היכולת לבטא את שהמילים לא מספקות ולקרב את השותפים ליצירה."

#בוגרתמשתפת #טיפולבאמנויות #תוארשני

כנס יה"ת

טיפול באמנויות