Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility

ריאיון עם ד"ר רונן קובלסקי על פסיכודרמה, תאטרון פלייבק ומה שביניהם

פסיכודרמה ואני

“בגיל 14 הצטרפתי לקבוצת פסיכודרמה, למדתי בתיכון בו היתה מגמת תאטרון ובמסגרתה היה קורס של מדריכי דרמה חובבים. המדריכה בקורס הייתה אירית לבנון לב-ארי ז"ל, דרכה התוודעתי לעולם הפסיכודרמה, וכשם שקרה לרבים מתלמידיה של אירית – נתפסתי ברשת. מאז היה לי ברור שמה שאני רוצה לעשות בחיים צריך להיות מעולמות הטיפול והנפש ומעולמות התיאטרון.

עם זאת, בחרתי ללמוד בתואר הראשון פסיכולוגיה ותאטרון במקביל, ולנסות למצוא בעצמי את החיבור שבין שני העולמות. העדפתי לבחור בדרך ארוכה יותר וקצת פחות ברורה, כי לא רציתי ללכת אל הפתרון שהוגדר מראש, שהוא הפסיכודרמה. חיפשתי ללכת אל המקורות של הפסיכודרמה, וללמוד אותם לעומק, ומתוך המקורות להגיע לפוטנציאל הטיפולי שיש בשילוב של תאטרון ופסיכולוגיה.

את התואר הראשון בפסיכולוגיה והשני בפסיכולוגיה קלינית עשיתי באוניברסיטת תל אביב, במקביל לכך למדתי תאטרון בסטודיו למשחק ניסן נתיב, אצל אמיר אוריין. במהלך השנים האלו, שיחקתי ואף כתבתי וביימתי לתאטרון, ובמקביל התפתחתי בתור פסיכולוג. לאורך השנים האלו, היה אצלי חיפוש של הדרך המקשרת שבין התאטרון לנפש, וגם התאטרון שעשיתי נסב בעולמות הנפש".

אבני הדרך בקריירה המקצועית

את ההתמחות בפסיכולוגיה עשיתי במחלקת מתבגרים באיכילוב, ובמחלקה הפסיכיאטרית לגיל הרך בתל השומר. משם עברתי לעבוד עם מבוגרים. עבדתי בארגון "עמך" (המרכז הישראלי לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי השואה ובדור השני), במסגרת זו, עשיתי הסמכה להדרכה והתפתחתי מאוד מבחינה מקצועית. במקביל לכך פתחתי קליניקה פרטית משלי.

את קריירת התיאטרון טיפחתי במקביל: שיחקתי, ביימתי וכתבתי, השתתפתי לדוגמה בהצגה על זכרון השואה, "העבודה משחררת" של דודי מעיין מעיין, בתאטרון עכו, פתחתי את תאטרון הגדה השמאלית, והשתתפתי בפרויקט תאטרון דור שלישי (פרויקט גרמני ישראלי).

התחלתי ללמד טיפול בהבעה ויצירה בשנת 2000 בלסלי ובמסגרות נוספות. מבחינתי הלימוד הוא חיפוש הדרך שבין החשיבה הפסיכולוגית והפסיכואנליטית ובין האמנות בכלל, ובה התאטרון: אני חושב שהם מאירים אחדאת השני. בשנים האחרונות אני עוסק גם בתכניות ללימודי המשך למטפלים מנוסים במכון מגיד ובמרכז וויניקוט בישראל.

על תאטרון פלייבק, פסיכודרמה ופסיכותרפיה

תאטרון הפלייבק נוסד בניו יורק בשנות השבעים, ובמהלכו אנשים מהקהל מספרים סיפורים, והשחקנים על הבמה הופכים את הסיפורים האלו לאירוע במה. ב-1991 יהודה ברגמן הביא את תאטרון הפלייבק לארץ, ואני הצטרפתי לקבוצה הראשונה. במהלך העבודה הרגשתי שיש משהו בחזרות שעבורי הרבה יותר מעניין מההופעות עצמן. חשבתי לעצמי: "מה היה קורה אם היינו מפטרים את הקהל?" אם היינו לוקחים את הצורה הזו של התאטרון ומתמקדים בה בצורה סגורה ומתמשכת.

תאטרון הפלייבק התחיל להשתלב בתכניות הלימוד של טיפול באמצעות דרמה ופסיכודרמה. יהודה ברגמן היה הראשון שלימד את התחום, ואני המשכתי אחריו. הרבה מהרעיונות התפתחו שם, כיצד התצורה הזו של התאטרון יכולה לעבור שינוי לצורה של טיפול.

ב-2003 הקמתי קבוצה של מטפלים שנקראת "האינקובטור". מטרת הקבוצה היא לחקור ולפתח את תאטרון הפלייבק ככלי טיפולי. הקבוצה הזו עברה תהפוכות רבות, ורבים מהרעיונות שנולדו שם, התגבשו והפכו לשיטות עבודה. לפני 3 שנים, הקמנו את המכון הישראלי לפסיכותרפיה בתאטרון פלייבק. זהו המכון הראשון בעולם שחוקר פסיכותרפיה בתאטרון פלייבק, לא רק כטכניקה אלא כהשקפת עולם. יש לנו כבר שני מחזורים. תכנית לימודים של שנתיים. היא מיועדת למטפלים כתכנית ללימודי המשך. במסגרת העבודה המעשית, אנחנו פותחים קבוצות טיפוליות בכל הארץ, מציגים בכנסים ויוזמים ימי עיון שמטרתם חשיפת הקהילה המקצועית לפסיכותרפיה בתאטרון פלייבק

על כוחו של תאטרון הפלייבק

בפלייבק יש שני אלמנטים שקשורים אחד בשני:  Play ו-Back . בפלייבק יש עבודה תמידית בעזרת אנשים אחרים והסיפורים שלהם. הסיפור האישי מצליח לעבוד ולחיות דרך הסיפור הקבוצתי. המשתתף כל הזמן עובד עם סיפורים של אנשים אחרים, וכל הזמן מוצא גם הד לעצמו בסיפורים של אנשים אחרים. זהו תרגול מאוד אפקטיבי בלהיות בנעליו של אדם אחר. האחר הופך להיות כוח המרחיב את ההבנה של המשתתף, ונוצרת אינטראקציה של הקשבה בקבוצה, אינטראקציה שהיא קרקע פוריה לתהליך טיפולי. המשתתף כל הזמן עובד דרך אנשים אחרים, הסיפור האישי עובד דרך סיפור קבוצתי. המשתתף עובד עם סיפורים של אנשים אחרים, ומוצא את עצמו בסיפורים של אנשים אחרים. זה תרגול מאוד מסיבי בלעמדו בנעליים של מישהו אחר, וזה מאוד מרחיב אותך באמצעות האחר, קיימת כאן זרימה בין חלקים שהגדרתי כ"אני" לבין חלקים שהגדרתי כ"אחר", ומכאן נוצרת אינטראקציה של קבלה והקשבה, וקרקע פוריה לתהליך טיפולי.
הplay הוא מרחב המשחק והעבודה, כשם שויניקוט הגדיר את המרחב הפוטנציאלי: החוויה המתרחשת בתחום הביניים שבין המציאות האוביקטיבית לזו הסובייקטיבית, כפי שהיא נתפסת על ידי האדם. בכלל זאת, חווית המשחק מצויה אף היא במרחב הזה.
בפועל אפשר לראות שהפלייבק הוא כלי שמצליח להפוך קבוצה של אנשים לקהילה קטנה, ולעיתים תוך שעות ספורות. קבוצת האנשים מפתחת תלות הדדית, עניין משותף ורלוונטיות. אפשר לראות פעמים רבות, כיצד קבוצה של זרים מוחלטים הופכת להיות קהילה עם קשרים הדדיים במסגרת תאטרון פלייבק.

איך מלמדים פלייבק?

מדובר בלימודים אינטגרטיביים, יש חלק של התנסות, כשלמעשה הפכנו את מקום המשחק (הבמה), לאיזור משחקים (playground). קיימות צורות מובנות וצורת פתוחות, תפקידים, ועוד. אנחנו לוקחים תיאוריות פסיכולוגיות ובוחנים כל הזמן כיצד הן משתלבות בפלייבק: ויניקוט, יונג, פוקס, ועוד. השנה הראשונה מוקדשת בעיקרה ללימוד התיאוריות, התנסויות בתוך הקבוצה ובשנה השניה מתקדמים להנחיית קבוצות והדרכה.

פלייבק בישראל

ישראל היא אחת מבירות הפלייבק העולמיות, גם בתצורה של תאטרון וגם בתצורה הטפולית. אני חושב שבישראל יש חיפוש של קהילתיות, וכפי שציינו הפלייבק הוא כלי נפלא ליצירת קהילות קטנות.

מבחינתי, פלייבק הוא צורה נהדרת להיפגש עם אנשים וקהלים. בקיץ במהלך חופשת הסמסמטר, אני עורך סדנאות מרוכזות: נשים חרדיות בירושלים, נשים ערביות מהצפון, מפוני גוש קטיף, פלשתינאים. בקבוצות האלו הפלייבק מחבר אנשים שקשה להם לדבר אחד עם השני. המפגשים הופכים להיות אינטימיים תוך זמן קצר: מהר מאוד שומעים סיפורים אישיים, שנחשפים לפעמים בפעם הראשונה במסגרת הקבוצה. נוצרת בקבוצה קוהסיביות חזקה, ומקום בטוח שניתן לאתגר אותו. אחרי הסדנאות איתי, הקבוצות האלו ממשיכות באופן עצמאי.

כאן צריך להבין, שכאשר רוצים להקים קבוצה טיפולית, התהליך הקשה ביותר הוא להגיע אל המצב בו המשתתפים מרגישים בטוחים בקבוצה. פלייבק הוא מסגרת מצוינת להגיע אל השלב הבטוח בצורה מהירה וגם נעימה, ואז כשנמצאים בשלב הבטוח, אפשר להתחיל לעבוד על הקושי.

קהל – במה – שחקן – קהל

אחד האתגרים בטרנספורמציה של התאטרון לטיפופל הוא המעבר מבמה למקום של משחק. צריך לעזור לאנשים לשחק אחד עם השני ולא אחד מול השני. הבמה אינה נמחקת לחלוטין, ובכל זאת יש מעבר בין קהל לבמה שהוא מעבר טבעי.

לפני שנתיים הזמינו אותנו לעבוד עם עובדים סוציאליים מצוק איתן. היינו אמורים לעשות שם סדנאות באולם קולנוע של 200 איש. החלטנו לעשות הופעה שעושים אותה אחרת. בו ניקח את כל מה שלמדנו מזה שיצאנו אל הקהל.  אספנו מספר סיפורים ביחד, סיפורים שמעסיקים את הקהילה והקבוצה, והגשנו אותם מכל מקום באולם התאטרון. שחקנים ירדו אל הקהל, אנשים מהקהל עלו על הבמה. הנתק בין הבמה לקהל שמאפיין תאטרון גדול, נעלם מהר מאוד, ונוצרה אינטימיות של 200 איש. אפשר היה לראות עד כמה ההקהל הוא פטנציאל לשחקן וההיפך. יש תנועה בין השחקן, המספר והקהל.

פלייבק ואמפתיה

כשאני צריך לשחק משהו בסיפור שלך,  זה מפגיש אותי עם הסיפור שלי. מה שנוצר בחלל המשחק מספר עלינו משהו. כך נוצרת האינטימיות, החמלה והאמפתיה. העמידה בנעלי האחר מייצרת עדינות אליו ואל עצמך. כאן טמון הקסם, כי בפלייבק אנשים צריכים לצאת מעצמם, ההגדרה של הסיפור היא לצאת מתוך עצמך. הגישה הזו שונה מהותית משיטות טיפול רבות הממוקדות באני. אולי בצורה הקיצונית ביותר, בא הפלייבק ואומר: "אתה רוצה לטפל? צא קודם כל מהסיפור שלך, אין יותר "אני אני אני". עכשיו תקשיב לאחר. וכשאנשים מתגייסים אל אנשים אחרים, הם מוצאים בעצמם כוחות מדהימים ותכונות מיוחדות.